אין עוד מלבדה

האנרגיה הראשונית, המתוארת על ידי המדע והדת, זכתה לכינויים רבים אך תוארה בצורה זהה: היא מצויה בכל מקום, ממלאת כל חלל ואין לה כל מסה או צורה. היא אחת ויחידה, היא האלוהים. חוק האחידות, החוק החמישי מבין שבעת החוקים האוניברסליים של היקום.

אלברט איינשטיין הקדיש את 30 שנות חייו האחרונות לחיפוש אחר "תיאוריית השדה המאוחד"
(Grand Unified Theory), שתשלב את התיאוריות המגנטיות של ג'יימס קלארק מקסוול עם תורת היחסות הכללית, הלוא היא תיאוריית הכבידה שלו.

איינשטיין שאף לאחד בין ארבעה כוחות מוכרים בפיזיקה - כוח המשיכה, הכוח האלקטרומגנטי (שמאחד בין החשמל והכוח המגנטי), הכוח הגרעיני החזק (שמחבר בין הפרוטון והנויטרון) והכוח הרדיואקטיבי, החלש.

בבסיסו של החוק האוניברסלי הראשון עומד עקרון האחידות, שלפיו שכל דבר שנמצא ביקום מקורו בדבר אחד.

בדת המקור הוא האלוהים, ובמדע - האנרגיה הראשונית, שהיתה קיימת לפני המפץ הגדול.

עקרון האחידות מאפשר לאחד את ארבעת כוחות הפיזיקה (לפי איינשטיין), אבל גם את התיאוריות של הפיזיקה המודרנית עם עקרונות הדתות המונותאיסטיות והפילוסופיות העתיקות; לאחד בין חוקי הפיזיקה לבין כוחות החיים כמו אינטליגנציה, תודעה, נשמות ורוחות; לאחד בין הכוח הבורא (אלוהים) לעולם הגשמי, כמו הפיזיקה, הביולוגיה והקוסמולוגיה.

מעל הכל מאפשר לנו החוק הזה לאחד בין ההיבטים השונים של האדם - גוף, נפש ונשמה, ולהתבונן באדם כישות מורכבת המייצגת את היקום בכל היבטיו.

ים של גלקסיות

אבני הבניין של החומרים שמסביבנו הן אטומים. אלה, כידוע, בנויים מגרעין ומאלקטרונים

המקיפים אותו. בתוך הגרעין קיימים פרוטונים ונויטרונים (או פרוטון בודד, במקרה של המימן), הבנויים גם הם מחלקיקים קטנים יותר. חלקיקים אלה הם בעצם אנרגיה. הקשר בין מסה לאנרגיה נתמך על ידי תורת היחסות של איינשטיין. תורה זו מתבססת על נוסחת היסוד, לפיה אפשר להמיר אנרגיה בחומר ולהפך, על פי המשוואה המפורסמת mc2 = E. מכאן שכל גוף יכול להיות מומר באנרגיה שוות ערך למסה שלו, וזהו היסוד התיאורטי לפיתוח פצצת אטום גרעינית. נוסחה זו מבהירה את תהליך המרת האנרגיה הראשונית למסה ברגעים הראשונים של יצירת היקום, בעת המפץ הגדול.

בנוסחה של איינשטיין ה-E הוא הביטוי של אנרגיה זו, המתאפיינת במצב של היעדר מסה ששרר לפני המפץ הגדול, ואילו "mc2" מבטא את הופעת העולם הגשמי, המאופיין במרחב ובזמן.

יש לציין שרק חלק קטן בלבד מהאנרגיה בעת המפץ הגדול, הומר למסה, ואילו רובה נשארה במצבה המקורי עד ימינו אנו, והיא זו שמהווה את "ים" האנרגיה, שבתוכו היקום הפיזי מצוי. הים הזה הוא האמצעי שמאפשר לגלקסיות להיות מחוברות ביניהן ביציבות - מעין שדה אינפורמטיבי מחובר, שמווסת כל מה שקיים ביקום בצורה אינטליגנטית. לפי הגישה המדעית, לפני המפץ הגדול היקום היה מלא באנרגיה ראשונית ללא מסה - ריק גדול שבו למקום ולזמן אין שום משמעות.

נשמה = גוף X נפש

מודל המפץ הגדול הוא שינוי דרמטי בתפיסה המדעית האריסטוטלית שקדמה לו, לפיה היקום הוא סטאטי ונצחי, ללא כל נקודת התחלה ובריאה. סטיבן הוקינג, בספרו "קיצור תולדות הזמן", מתאר כיצד זרמים ניכרים ביהדות ובנצרות ראו במודל אישוש לאמונתם בדבר בריאת העולם "יש מאין" בידי אלוהים. דתות אלה אימצו אותו בחום אל חיקן, עד כדי הכרזה רשמית של הכנסיה הנוצרית בשנת 1951 כי מודל המפץ תואם את כתבי הקודש.

אותה אנרגיה, המתוארת על ידי הוקינג, זכתה לכינויים רבים, כגון אנרגיית נקודת אפס, איתר, טאכיון, אורגון, אנרגיה קוסמית ועוד, אך תמיד מתוארות בהקשר שלה התכונות הבאות: היא מצויה בכל מקום, ממלאת כל חלל, ואין לה כל מסה או צורה. היא קוסמית וראשונית בטבעה.

האדם הוא מיקרוקוסמוס בתוך המקרוקוסמוס, המכיל גם את האנרגיה הראשונית E וגם את המסה m וגם חלק המקביל ל-c2.

לכן ניתן ליישם את הנוסחה של איינשטיין על המהות האנושית: הגוף הוא המסה - m; הנפש - c2 והנשמה - E. יש לציין שגם חוקי הפיזיקה אינם חלים על הנפש שרוטטת בתדר של c2, הרבה מעבר למהירות האור.

על כן ניתן לכתוב את הנוסחה המתמטית המתארת את היחס בין שלושת מרכיבי המהות האנושית:

נשמה = גוף X נפש.

הגוף והנפש הם ביטוי הנשמה בעולם הגשמי. הנשמה עשויה מאנרגיה ראשונית (אלוהית) שניתן להעריך את השפעתה, אך לא ניתן למדוד אותה באופן ישיר. חוקי הפיזיקה העכשוויים אינם חלים על האנרגיה ממנה היא עשויה, ומכאן גם הקושי הקיים לאמת את נוכחותה.

הנשמה אינה ניתנת לאישור או להוכחה מדעית, מכיוון שהמדע מוגדר כחקר החומר והכוחות הפיזיקליים בעולם, ואילו הנשמה מעצם הגדרתה אינה חומר, והיא מעבר לחוקים הפיזיקליים, ומכאן בא המונח מטה-פיזיקה (מעבר לחומר). מסיבה זו אין במחקר המדעי, בצורתו הנוכחית, משמעות לגבי מציאות הנשמה, וכל התיאוריות בעניין (כולל המטריאליסטית) אינן מדעיות, ואין ביכולתן לאשר או לשלול את קיומה. לכן הנשמה נשארת בגדר תופעה פרדוקסלית לפיזיקאים, ממש כמו תופעות פיזיקליות אחרות, שאין להן הסבר לפי ההיגיון המדעי והן זוכות לשם "תופעה פרדוקסלית".

"הדת של העתיד תהיה דת קוסמית"

אלוהים ברא את האדם בדמותו ובצלמו. מאחר שהאלוהים הוא אנרגיה טהורה, הדמות האלוהית

האינסופית באה לידי ביטוי בנשמה, ולא כפי שרבים הבינו שמדובר בהיבט הגופני. כשאדם מחזיר את נשמתו לבורא, בסוף תהליך גלגולי נשמתו בחיים שונים, הוא זוכה להארה. כלומר נשמתו רוטטת בתדר זהה לזה של האור הנצחי האלוהי. לכן אפשר להתייחס לגוף כראי אמין לנשמה. צורתו והופעתו מכוונות על ידי הכוחות הפנימיים של אנרגיית הנשמה.

הצטרפות הנשמה לגוף בזמן הלידה גורמת לירידה משמעותית ברטט האנרגיה של הנשמה, המונע ממנה לחזור לבורא מיד לאחר המוות. מכאן בא הצורך בגלגולים שונים, במטרה לזכך את הנשמה מהתדרים הנמוכים ולחזור לתדר המקורי האלוהי.

תיאור התכונות של האנרגיה הראשונית תואם להפליא לתכונותיו של אלוהים כפי שהן מתוארות בדתות ובדסיפלינות רוחניות שונות.

לפי התפיסה התיאולוגית אלוהים מוגדר כבורא היקום ומקיימו - הדבר היחיד שהיה קיים לפני המפץ הגדול, אחד ויחיד, בעל אנרגיה שקשה לדמיין את עוצמתה. מכאן נובעת התכונה הדתית של האל ככל יכול. באנרגיה זו קיימים החוקים המווסתים את היקום, לכן אפשר לקבל את ההגדרה הדתית של האל הכל יודע, שנמצא בכל מקום, ממלא כל חלל ואין לו צורה או מסה הניתנת לחיזוי. לכן גם חוקי הפיזיקה הקיימים אינם חלים על אנרגיה זו.

לפי התפיסה הדתית והרוחנית, ניתן להגדיר את אלוהים כדבר נצחי שקיים והופך בחלקו לשאר הדברים (חומר, גלים אלקטרומגנטים, תנועה וזמן). מטרת הדת לקשור את האדם לאנרגיה הראשונית, לאחד והיחיד.
כמו שניתן להבין מפירוש המלה Religion בלטינית שפירושה לקשור (Religare), או המילה יוגה בסנסקריט שפירושה איחוד או בהודית ברהמה (אחד), וגם בעברית, אגב, אחד משמות האלוהים הוא המילה "אחד".

ביהדות כל ניסוח של סעיף באמונה שאינו מתאר את אלוהים כאחד ויחיד, שמחלק את הפולחן בין אלוהים רבים או כזה המתאר את אלוהים בצורה ממשית ולא מופשטת - אינו חלק מהאמונה המוצגת בתנ"ך.

בעשרת הדברות נאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". התנ"ך מרים סעיף זה של האמונה מעל לאחרים, ומקיף אותו באזהרות נוקשות נגד נטישת עקרון בסיסי זה, ובדרישות לנאמנות לחוזה האלוהי. "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' - אחד" (דברים ו, ד), "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (דברים ה, ז).

באיסלאם עקרון האחידות הוא הבסיס שעליו מבוססת כל האמונה הדתית: "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן גם ב"סורת אל-אח'לאס'": "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

עיקרון זהה מצוי גם בברית החדשה: "אין אליל בעולם ואין אלוהים בלתי אחד". האלים האחרים שמהם מוזהרים המאמינים אינם אלים כלל, אלא תחליפים שאינם שווי ערך לאלוהים המקורי.
גם בבודהיזם ובהינדואיזם, שאינם מונותאיסטיים, כל התופעות בעולם נתפסות כהתגלות של כוח
אחד. האחידות והשפעתה ההדדית על כל הדברים והאירועים בעולם מהוות בסיס רוחני לכל תרבויות המזרח.

הכל קשור ותלוי אהדדי ונתפס כחלק בלתי ניתן להפרדה מ"הכל" הקוסמי, והכל התגשמות של אותה מציאות בסיסית.

כוחן של הדת והאמונה בעיצוב חיי הפרט והחברה הוא רב, ואנו עדים בתקופה האחרונה למחקרים בתחום הרפואה המנסים להעריך מדעית את השפעת האמונה על הבריאות. מחקרים אלו עונים על הצורך לשלב בין אמונה ומדע, למרות שאנשים מאמינים אינם זקוקים להוכחות מדעיות כדי לחזק את אמונתם, ומדענים אינם זקוקים לאמונות דתיות כדי לתמוך בנתונים מדעיים.

אך הצורך לאיחוד בין מדע ודת בא דווקא מפיו של איינשטיין, שאמר: "הדת של העתיד תהיה דת קוסמית... מדע ללא דת יהיה נכה, ודת ללא מדע תהיה עיוורת". מדע ודת נפגשים בסופו של דבר בנקודה אחת, שמאחדת את שניהם באותו בסיס רעיוני - האחידות.