הכל מתחיל בטחול

לכל משבר נפשי יש כתובת פיזית בגוף. ברגע שאדם חווה טראומה שלא עובדה כראוי, תופיע חסימה אנרגטית באיבר מסוים, ובעקבותיה תגיע המחלה. והפעם: איך חוסר יכולת להשלים עם אסון שקרה לנו פוגע בטחול 

אם בעבר כל פגיעה בטחול הצדיקה את כריתתו, מתוך מחשבה שניתן לחיות חיים רגילים בלעדיו, כיום מתברר שאנשים שחיים ללא טחול חשופים יותר לזיהומים קשים, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

הטחול, שהוא חלק בלתי נפרד מהמערכת החיסונית, ונחשב לאיבר הגדול ביותר בגוף שהוא בעל יכולת לכידות וניקוי מחזור הדם מתאים וממיקרובים מזיקים, חשוב אף יותר כשמדובר בילדים, עקב נחיצותו למערכת החיסון שלהם.

ולראיה - הרפואה של היום עושה מאמצים רבים כדי לשמר את הטחול של ילדים לאחר טראומה, ובאותם מקרים שאין מנוס מכריתת הטחול, משתדלים להשתיל חלקים מהטחול בחלל הבטן, בתקווה שחלק מהשתלים ימשיכו לחיות ולתפקד. 

בנוסף לחשיבותו למערכת החיסונית, הטחול קשור באופן ישיר במערכת העיכול, ומיקומו האנטומי - בצמוד לקיבה וללבלב - כמובן איננו מקרי, אף על פי שהרפואה המערבית אינה ערה לאספקט זה.

לטחול תפקיד חשוב וראשי בתהליך הפרדת האנרגיה החיונית מהמזון, שחרורה והטמעתה במחזור הדם והזרמת חיים וחיוניות לכל מערכות הגוף האחרות. הרפואה הסינית, למשל, משווה את הטחול לאדמה שמזינה את כולם ומעניקה חיים לכל. לפי תפיסה זו, הטחול אחראי לטרנספורמציה ולניתוב האנרגיה בגוף. המזון, שמגיע לקיבה, חייב לעבור טרנספורמציה על מנת שהגוף יוכל לנצל את תכונותיו האנרגטיות והכימיות. 

טרנספורמציה זו, פיזור המזון שעוכל והאנרגיה המופקת ממנו בגוף, מבוצעים כאמור על ידי הטחול.

מכאן שהטחול אחראי לשתי פונקציות חשובות: הראשונה - שחרור והפקת האנרגיה מהמזון, השנייה - הפרדת האנרגיות היעילות לגוף והטמעתן בזרם הדם, שמטהר אותן ומנתב אותן בכל הגוף.

לתהליך שחרור האנרגיה מהמזון דרושה קיבה תקינה ואנזימים בכמות ובריכוז נכון. הטחול, שמספק את האנרגיה הדרושה לכך, אחראי לקיבה ולמיצי העיכול. את האנרגיה הזו ניתן להשוות לאש בישול. שתיית מים או משקאות קלים בזמן הארוחה מכבה את אש העיכול ומפריעה לתהליך העיכול להתבצע במלואו, ובעיקר מונעת את תהליך שחרור אנרגיית החיים מהמזון והטמעתה בזרם הדם. כשאנחנו שותים בזמן הארוחה, אנחנו למעשה סופגים חומרי מזון ללא החיוניות שלהם. אלה אינם מוטמעים בגוף, אלא מצטברים בתאים, והדרך מכאן להשמנת יתר קצרה.

  

צבעו של הטחול משתקף בשפתיים 

אך בזה תפקודו של הטחול אינו תם. בנוסף לתרומתו למערכת החיסונית ולתפקידו בהפרשת אנזימים למיצי הקיבה, מווסת הטחול את פעילות הלבלב, כיס המרה, המעי הדק ובלוטות הרוק בפה. לפי הרפואה הסינית, הטחול מחובר לקו אנרגטי (מרידיאן), שמתחיל בבוהן הרגל, עולה דרך החלק הפנימי של הרגל, חוצה את קו אמצע הגוף שמעל הערווה, מעל ומצד הטבור, חולף בצד החיצוני של בית החזה ומגיע עד לחלקו העליון. כאן הוא נכנס פנימה עובר במרכז הגרון ומסתיים בתחתית הלשון.

בהתאם לחיבור האנרגטי שפורט לעיל, הטחול מספק אנרגיה למערכת בלוטות הרבייה של נשים - כמו השחלות ובלוטות החלב - וכן לשרירים ולבשר. "הטחול שולט בבשר וצבעו משתקף בשפתיים", נכתב בכתבים הסיניים הקלאסיים ולא בכדי: ירידה ברמת החיוניות בטחול גורמת לתקלה בתפעול מיצי המזון. המזון אינו עובר טרנספורמציה לצורתו המזינה, ולכן הגפיים והשרירים אינם מקבלים את אספקת המזון הנחוצה. במצב כזה הפה והשפתיים הופכים יבשים, לבנים וחסרי חיוניות.

המטוס נעלם 

הבנת תפקידו של הטחול לא תהיה מלאה אם לא נביא בחשבון את האספקט הנפשי, ונבין שהטחול מושפע ממשברים נפשיים שלא הוטמעו כיאות.

ממש כפי שקרה לאשה בת 33, נשואה ואם לשלושה, שחשה מאושרת מאוד בחוג משפחתה, והגיעה לטיפול עקב כאב מציק בחלק הפנימי של רגלה הימנית. היא נבדקה על ידי כירורג, ולאחר ביצוע בדיקת אקו-דופלר אובחנו דליות פנימיות. הרופא הציע ניתוח ואילו היא התקשתה לקבל קביעה זו, במיוחד משום שלא הייתה עדות חיצונית לדליות.

בבדיקה ראשונית שערכתי לה, היה ברור שהכאבים טיפסו לאורך הקו האנרגטי של הטחול. ההתרחבות בווריד הפנימי נגרמה כתוצאה מירידה ברמת החיוניות בטחול, כשהביטוי היחידי שלה בשלב זה היה כאב לאורך המרידיאן, שהצביע על משבר נפשי שלא הוטמע.

כל שנשאר לי הוא לעזור לה לאתר את המשבר הספציפי ולעבד אותו יחד איתה. בעזרת טכניקת לחישת האנרגיה (עפעוף בעיניים) התברר שהמשבר אירע בשנת 1990. לאחר שיחה קצרה התפרצה המטופלת בבכי וסיפרה את כל הסיפור: בשנה זו היא הייתה נשואה לטייס ושניהם חיו בארצות הברית. בסופי שבוע נהגו לטוס במטוס הפרטי שלהם בלוויית חברים ללאס וגאס למשחקי הימורים. באחת מטיסות אלה נכנסו כולם לחרדה בעקבות הצטברות קרח וקיפאון על אחד מכנפי המטוס, אך בעלה התגבר על התקלה והם נחתו בשלום.

כשלושה שבועות לאחר האירוע רצו הבעל והחברים לחזור על הטיסה, אך היא חששה והם נסעו בלעדיה. המטוס על כל נוסעיו נעלם מבלי להשאיר עקבות. כל המאמצים למצוא אותו עלו בתוהו. היא הניחה שהתקלה ההיא חזרה על עצמה, עיכלה את האירוע, אך לא היתה מסוגלת להטמיע אותו וסירבה לקבל את העובדה שבעלה נהרג בתאונת מטוס. חוסר היכולת להטמיע את האסון בא לידי ביטוי גם בחלומות, בהם הופיע בעלה כשעודנו בחיים.

כתוצאה מכך, הטחול, שהוא האיבר האחראי על ההטמעה בגוף, נפגע. בכי מתמשך החליש אותו ואת האזורים שניזונו מהאנרגיה שלו, הוורידים איבדו את גמישותם והתרחבו.

עיבוד ההיבט הרגשי, לחיצות מקומיות לאורך המרידיאן ושטיפה אנרגטית פתרו את בעייתה הרגשית והכאבים ברגלה נעלמו מיד. המלצתי בפניה לבצע תרגיל פשוט, שמטרתו לשמור על מרידיאן הטחול והקיבה פתוח, כדי לספק אנרגיה לטחול ולהחזיר את הטונוס לכלי הדם הוורידיים. תרגיל זה לא דורש יותר מדקה וחצי, שלוש פעמים ביום, והוא מונע הישנות הכאבים: עומדים ישר, תופסים מאחור את כף הרגל הכואבת בעזרת היד התואמת ומותחים את כף הרגל בכיוון הישבן, כך שהחלק הקדמי של הירך והשוק נמתחים. בצורה זו הקווים האנרגטיים השייכים לקיבה ולטחול נמתחים, וזרימת האנרגיה דרכם מתחדשת. יש לנשום תוך כדי התרגיל.

שתו רק יין 

צריך להבחין בין המשבר הנפשי, שגורם להפרעה אנרגטית בטחול, ובין ההיבט הנפשי שנוצר בעקבות הפרעה בתפקוד הטחול. אדם שסובל מהפרעה בתפקוד הטחול יחוש תחושת יובש, צמא וטעם מר בפה. 

המחסור במיצי העיכול יגרום לו לאנמיה. פניו יהיו כהים מהרגיל, הוא יסבול מקור בחלק הקדמי של רגליו, עור ידיו ורגליו יהיה קשה וסדוק. כאבים באזור הטבור וגזים במעיים עלולים להופיע, וגופו העגלגל יכיל עודפי שומן.

ברמה המנטלית, נוטה אדם כזה לדאוג בגלל דברים פעוטים, ולמעשה כל דבר ידאיג אותו בצורה אובססיבית. 

הוא נעשה חסר מנוחה, חרד, לא מסוגל לבטא את רגשותיו ומפנים את תחושותיו. הוא גם נוטה להתערב בענייניהם של אחרים, כמעט אינו מתעמל, נוטה לשכוח דברים, לא מסיים את דבריו וחש צורך לאכול כל הזמן. הוא אוכל כמויות גדולות מכפי שהוא צריך, לועס כל הזמן (מעדיף מזונות מתוקים ועשירים בנוזלים, כאלה שנספחים בגוף בקלות). הוא גם יהיה ישנוני ומנומנם לעתים קרובות.

לסיכום, בנוסף לנחיצותו של הטחול למערכת החיסונית, הוא חשוב מאוד בתהליך הטרנספורמציה והטמעת האנרגיה המשוחררת מהמזון. שתיית נוזלים (כולל מים) בזמן ארוחות תשבש תהליך זה ותגרום לירידה ברמת החיוניות ברקמות (למעט שתיית מעט יין בזמן הארוחה, שמזרז את תהליך העיכול).

מבחינה נפשית, חוסר היכולת לקבל את האירועים בחיינו יפגע בתפקוד הטחול. איתור מרידיאן הטחול יעזור לנו לאבחן חוסר איזון בטחול, והטיפול בו מומלץ כדי למנוע הופעת מחלה בלתי הפיכה.

פחד קרום הלב

לכל משבר נפשי יש כתובת פיזית בגוף. טראומה שלא עובדה כראוי, תוביל לחסימה אנרגטית באיבר מסוים, ובעקבותיה תגיע המחלה. והפעם: איך החשש להתאהב מחדש בעקבות משבר פרידה מאדם יקר פוגע במעטפת קרום הלב.

קרום הלב הוא החלק הפחות מוכר של הלב, אך אין זה אומר שהוא פחות חשוב. תפקידו של הקרום, העוטף את הלב מכל צדדיו, הוא להגן עליו מגורמים שונים: הוא מפחית את החיכוך בין הלב לבין האיברים שסביבו; הוא מגן על הלב מתנועות חדות שמתרחשות במהלך שינוי בתנוחת הגוף; והוא שומר על הלב מהתפשטות זיהומים או גידולים באיברים קרובים.

מעטפת הלב עשויה משתי שכבות, שביניהן קיים נוזל בכמות שנעה בין 15 ל-50 סמ"ק. אך כמות זו יכולה להגיע ליותר מליטר אחד במצבי מחלה דלקתית או גידולים של קרום הלב.

מחלות שונות עלולות לתקוף את קרום הלב, והשכיחה מכולן (6%-2% מהאוכלוסייה) היא דלקת קרום הלב, שנובעת בדרך כלל מסיבות לא ידועות או כתוצאה מזיהום ויראלי. ברוב המקרים הדלקת חולפת מבלי שאובחנה הסיבה.

כמו יתר הרקמות והאיברים בגופנו, גם קרום הלב מושפע ממצבים נפשיים ורגשיים שיכולים לעתים לפגוע בתפקודו התקין ולחשוף אותו למחלות שונות. אין ברפואה הקונבנציונלית התייחסות להיבט הרגשי והשפעתו על מעטפת הלב, אך היבט זה בא לביטוי חלקי ברפואה הסינית, לפיה קרום הלב מסייע לוויסות מחזוריות הדם במערכת הקרדיוסקולרית המרכזית, הכוללת את אבי העורקים, העורקים, הוורידים הגדולים וצינורות הלימפה.

מבחינה פונקציונלית קשורה מעטפת הלב למרידיאן אנרגטי הידוע בשם שליט הלב (לאורכו לעתים מבוצע הדיקור במחטים סיניות) שמתחיל באזור הפטמה, משם הוא נע לאורך החלק הפנימי והאמצעי של הזרוע, עובר באמצע כף היד ומסתיים בקצה האמה (בעיה שמופיעה בשרירים או בגידים לאורך קו זה, יכולה להוות סימן ראשון להפרעה רגשית הפוגעת במעטפת הלב).

בנוסף להיבט הפונקציונלי-פיזי שמתואר ברפואה הקונבנציונלית, ולהיבט הפונקציונלי-אנרגטי המתואר ברפואה הסינית, קיים גם היבט נפשי-רגשי שניתן לחלקו לשני מישורים:

1. מישור רגשי כגורם ראשוני להפרעה באיזון האנרגטי ולתפקודו הפיזיולוגי של קרום הלב.

2. מישור נפשי שנוצר בעקבות ההפרעה האנרגטית.

דלקת קרום הלב

הסיבה הרגשית השכיחה ביותר לפגיעה בקרום הלב היא פחד אהבה. גבר בן 20 הגיע לחדר מיון עקב כאבים בחזה, המתגברים בנשימה עמוקה ובשכיבה על צד שמאל, ופוחתים בישיבה או בעמידה. בבדיקת א.ק.ג. ובבדיקת דם אובחנה דלקת בקרום הלב.

בשיחה איתו התברר שלפני כשנה היה מאוהב בבחורה וקיווה שבעתיד היא תהפוך לאשתו, אך אחרי מספר חודשים היא עזבה אותו ומצאה חבר אחר. הבחור התאכזב עמוקות ובמשך חודשים רבים לא יצר קשר עם נשים אחרות. כחודשיים לפני פנייתו לבית החולים הכיר בחורה שמצאה חן בעיניו, אך בד בבד התעורר בו חשש מהאפשרות שיתאהב בה וישוב להתאכזב ולסבול כמו במשבר הקודם. פחד שכזה מכווץ את קרום הלב במטרה להגן על הלב. התכווצות מעין זו יכולה להימשך חודשים ולפעמים שנים, דבר שגורם להתעבות קרום הלב ללא זיהום.

אופן ההתמודדות עם משבר מסוג זה קובע איזו מחלה תופיע בעתיד. הבעה רגשית מוגזמת מחלישה את ההגנה של מעטפת הלב וחושפת אותה לזיהום ויראלי בטווח הקצר והבינוני, ואילו בטווח הארוך עלול להופיע גידול סרטני (במקרים נדירים). חוסר הבעה רגשית כתוצאה ממשבר פרידה ופחד אהבה לא מודע, יגרום לעלייה ברמת המתח שגורם להתכווצות ולעיבוי יתר של קרום הלב.

לעתים אנשים שלוקים בהתקף לב עלולים לפתח גם דלקת בקרום הלב בעקבות פחד אהבה שנוצר לאחר משבר פרידה מאדם יקר.

פחד אהבה

הרווק בן ה-48 שהגיע למרפאה, התלונן על תחושת נימול בכפות הידיים ועל לחצים בחזה, ללא קשר למאמץ פיזי. הוא טען שאינו מאושר, שהוא מפחד ליצור קשר אינטימי רציני, ובמקרים בהם היה קרוב ליצירת מערכת יחסים קרובה, חש חנוק ונמלט מיד.

כמו כן דיווח המטופל שהוא ממעט בשינה, שמקומות סגורים גורמים לו לתחושת מחנק ולפחד עמוק (קלסטרופוביה). כשראה שאינו מצליח ליצור קשר עם נשים התנסה בקשרים הומוסקסואליים, גם הם ללא הצלחה.

בבדיקה שמטרתה לגלות את מועד הופעת המשברים התגלו המשברים הבאים: בגיל תשע הוענש קשות על ידי מוריו והוריו, לאחר ש"נתפס" נותן נשיקה לילדה בבית הספר. בגיל 16 פיתח קשר ידידות חזק עם חבר לספסל הלימודים, שנהרג כעבור זמן מה בתאונת דרכים. בגיל 20 מצא את חברתו בארבע השנים האחרונות ומי שעתידה היתה להיות אשתו, במיטה עם גבר אחר. לאחר האכזבה הזו הוא לא יצר קשר עם אשה אחרת והתבודד.

בעקבות המשברים הנ"ל הוא פיתח פחד אהבה, שכן בכל מערכות היחסים בהן הצליח להביע אהבה הוא נענש קשות או התאכזב. בתגובה לכך פיתח מנגנון הגנה בפני פגיעות רגשיות נוספות, סגר את עצמו וכיווץ את מעטפת הלב, עובדה שגרמה לו לסבול מתחושת לחץ בחזה וחוסר אוויר. מקומות סגורים רק החמירו את תחושת המחנק ולכן גם פיתח קלסטרופוביה.

לסיכום, לקרום הלב יש תפקיד הגנה חשוב ללב הפיזי וללב הרגשי. משברי פרידה קשים שלא עובדו כראוי עלולים לגרום לעלייה ברמת המתח בלב. פחד האהבה מופיע כמנגנון הגנה בפני פגיעה נוספת בלב, אך גורם לפגיעה באיזון האנרגטי של מעטפת הלב, וכתוצאה מכך נחשף קרום הלב לדלקות ואף לגידולים.

לוקחים לריאות

לכל משבר נפשי יש כתובת פיזית בגוף. ברגע שאדם חווה טראומה שלא עובדה כראוי, תופיע חסימה אנרגטית באיבר מסוים, ובעקבותיה תגיע המחלה. ד"ר נאדר בוטו בסדרת כתבות שתעקוב אחר המקורות הגופניים של סימפטומים נפשיים. פרק ראשון: איך משפיעה חרדת נטישה על הריאות.

על הקשר בין מתח נפשי למחלות גופניות ידוע כבר שנים רבות, אך לאחרונה זכה הנושא להכרה גם מבחינה מדעית ומקבל משקל סגולי גבוה יותר.

כדי להבין טוב יותר קשר זה, צריך להביא בחשבון את אחד מחוקי הטבע המרכזיים, הוא חוק הקוטביות: לכל יסוד או מבנה יש שני קטבים, וכל תופעה או פונקציה יכולה להתקיים בשתי צורות מנוגדות (זכר-נקבה, יום-לילה, לידה-מוות וכו'). הכוח הקוטבי הוא הכוח המניע את הכל ובלעדיו שום דבר לא יכול להתקיים.

מעבר האנרגיה מקוטב אחד לשני כרוך בהופעה של ארבעת שלבי החיים: גירוי, התרחבות, התכווצות והרפיה. ניתן למצוא שלבים אלה בתחומים שונים: ארבע העונות, תהליך ההזדווגות, הנקה, עבודת הלב ועוד.

הבנה של ארבעת שלבי החיים מאפשרת להבין לא רק תהליכים פיזיולוגיים טבעיים, אלא גם איך מתפתחות מחלות. ניתן להתייחס למחלה כאל הפרעה/חסימה במעבר האנרגטי, הנגרמת כתוצאה ממשבר נפשי. האופן שבו מתבטא המשבר הנפשי קובע באיזה שלב מארבעת השלבים תופיע החסימה האנרגטית. יתר על כן, אפשר להצביע על קשר בין משברים ספציפיים לבין האיבר שבו תופיע המחלה בעקבות המשבר.

אבל לפני כן חשוב להבחין בין הסיבה הנפשית שגורמת למחלה הגופנית, לבין המשבר הנפשי שנוצר בעקבות המחלה. לרוב שמים לב למשבר הנפשי שנוצר בעקבות המחלה, ומייחסים לו את הסיבה למחלה. חוסר ההבנה נובע מהקושי לאתר את המשבר הנפשי האחראי להופעת המחלה, במיוחד אם התרחש שנים רבות קודם.

במאמר זה ובאלו שיבואו אחריו נבחן יחד את הקשר בין התפקוד הפיזיולוגי של איברים שונים להשלכות הפסיכולוגיות שלהם. נעמוד על המשברים שפוגעים באיברים ספציפיים, ועל ההיבטים האנרגטיים המשפיעים על הגוף. האיברים בהם תעסוק סדרת המאמרים הם: הריאות, בהן נעסוק היום, הלב, הקיבה, הטחול, מעטפת הלב, מערכת הלימפה, שלפוחית השתן, כליות, כבד, כיס מרה, המעי הדק והמעי הגס.

פחד מוות

הנשימה היא הפעולה הראשונה שמופיעה עם הלידה, והאחרונה שתיעלם עם המוות. דרך הריאות מתאפשר חילוף גזים בין הגוף לאוויר, בריאות נספג החמצן ומהן יוצא פחמן דו-חמצני, והן מאפשרות לחמצן להיספג בדם. יש איברים שבלעדיהם ניתן להמשיך ולחיות כמו טחול, כיס מרה, תוספתן, רגליים וכו', אך כמובן, בלי הריאות אי אפשר לחיות.

מכאן הקשר ההדוק כל כך בין הריאות למוות. ואם נלך צעד אחד קדימה נבין את הקשר בין הריאות לבין המושג "פחד מוות", שעוצר את הנשימה, גורם למתח בריאות ויגרום בשלב מאוחר יותר למחלת ריאות, אם המשבר-הפחד לא יעובד כראוי.

עבור ילדים צעירים, נטישה או אובדן של אחד ההורים קשורים מבחינה ביולוגית בפחד מוות, ומכאן הדרך לפגיעה בריאות קצרה. ניקח דוגמה מעולם החי: גור של פיל, שאיבד את הוריו, חשוף למוות משתי סיבות:
1. אין מי שיניק אותו ואז הוא ימות מרעב.
2. הוא מהווה מטרה קלה ונוחה לטורפים. 
זיכרון ביולוגי זהה קיים גם אצל בני אדם.

המתח שנוצר בעקבות משבר הנטישה או פחד מוות, גורם לעלייה של רמת המתח בריאות. התגובה הטבעית לפירוק מתח כזה הוא בכי. הבכי יכול לבוא לידי ביטוי בשלושה אופנים:
1. בכי תוך הבעה רגשית מלאה וממוקדת.
2. מניעת בכי, מה שגורם לעלייה נוספת של רמת המתח בריאות, דבר שפוגע במיוחד בברונכים.
3. תגובת בכי מוגזמת, שגורמת לירידה ברמת החיוניות של הריאות, דבר שפוגע במערכת החיסונית המקומית של הריאות ויכול לגרום לדלקת ריאות, ולטווח ארוך עלול להופיע בצורת גידול סרטני בריאות.

כאשר נפגם תפקוד הריאות בגלל מחסור באנרגיה, נוטה האדם להתבודד, להתרחק מהחברה ובעיקר מבני משפחתו. הוא נראה עגמומי, עצוב, חסר מרץ ועייף מאוד.

במקרה של בעיות עור - חפשו פחד נטישה סמוי

ילדה בת 13 שהיתה מטופלת באנטיביוטיקה במשך חודש ימים, הגיעה אלי לבדיקה. מבירור
שערכתי נודע לי ששבעה חודשים קודם לכן היא סבלה מדלקת בריאה הימנית, וחודש לפני כן הופיעה דלקת בריאה השמאלית - סיבה מספקת לרופא הילדים לטפל באנטיביוטיקה לתקופה ממושכת מהרגיל.

ביקשתי לדעת האם היו אירועים חריגים במהלך החודשים האחרונים, והתברר שלפני שבעה חודשים אביה עבר תאונת דרכים, והילדה ראתה אותו במצב קשה בבית החולים. עשרה ימים לאחר מכן היא לקתה בדלקת בריאה הימנית. עוד התברר שלפני חודש, בעקבות סכסוך עם הבעל, איימה האם - בנוכחות הבת - לארוז את המזוודות ולעזוב את הבית. שבוע ימים לאחר מעמד זה הופיעה דלקת בריאה השמאלית.

הילדה חששה לאבד את הוריה, והתגובה הטבעית למשבר מסוג זה היתה בכי. אלא שבכי מוגזם עלול לגרום לאובדן אנרגיה חיונית, ובכך להחליש את הריאות ולחשוף אותן לזיהום חיידקי או ויראלי.

מבחינה רפואית, אין הכרח שכאשר יש דלקת בריאה השמאלית, תידבק גם הריאה הימנית, למרות האוויר המזוהם שיכול לעבור מריאה לריאה, או ההפרשות שמכילות את גורם הזיהום ועוברות מצד אחד לאחר.

מבחינה אנרגטית, הסיבה האמיתית לדלקת בריאה הראשונה שנפגעה היא המשבר הנפשי - החיידק המנצל את חולשת הרקמות וגורם לזיהום. המשבר שנוצר כתוצאה מהפחד לאבד את האב, פגע בריאה הימנית וחשף אותה לזיהום. בשלב זה, הריאה השמאלית עדיין מאוזנת מבחינה אנרגטית ולכן לא הזדהמה, למרות נוכחות החיידקים. בשלב הבא, בעקבות החשש מפני נטישת האם, נפגעה גם הריאה השמאלית.

משבר פרידה אצל ילדים למשל יכול להתרחש גם בעקבות נסיעה קצרה של ההורים לחו"ל. הם עלולים לפתח מתח יתר בברונכים, דבר שיתבטא בצורת ברונכיטיס ספסטית, או יהווה בסיס להתפתחות אסתמה.

לפעמים תבוא המחלה לידי ביטוי על גבי העור, שנחשב גם הוא לאיבר נשימה ולעתים קרובות משקף את מצב הריאות, לכן על פי צבע העור אפשר לאבחן את רמת חיוניות הגוף ותפקוד הנשימה. כאשר יש מצב של חוסר אנרגיה בריאות, בסרטן ריאות למשל, חום הגוף עלול לרדת, העור יתכווץ ויחוויר, וכתוצאה מסגירת הנקבוביות לא תופיע הזעה.

כאשר יש עודף מתח בריאות נראה האדם טרוד ורגיש מאוד. הוא דואג וחושש שמא נטל על עצמו עודף מעמסה. אדם כזה נאנח לעתים קרובות אנחות עמוקות, שמטרתן לשחרר את בית החזה המכווץ שלו. הוא נוטה להצטננויות ולשיעולים, בעיקר כאשר אזור החזה העליון נחשף לרוח, למיזוג אוויר או לקור. האף מחובר מבחינה תפקודית למנגנון הנשימה והריאות, לכן עודף מתח בריאות עלול לגרום להופעת פוליפים ברירית האף. מצב זה מסביר את שכיחות השילוב בין אסתמה לפוליפים באף. לעומת זאת, חוסר אנרגיה בריאות יכול להופיע בצורת נזלת וזיהום בדרכי הנשימה העליונות.

גם מחלות עור כמו פסוריאזיס ואורטיקריה מצביעות על עודף מתח בריאות ומחייבות טיפול בריאות ובמשבר שעומד מאחוריהן. לכן, במקרים של בעיות עוריות, מומלץ לחפש את הסיבה לכך בפחד נטישה סמוי.

המלצות לבעלי הילדים שבינינו:

כדאי מאוד ללמד את ילדים את תרבות הבכי ולסייע להם להביע את רגשותיהם. חשוב לעודד אותם לבכות לפני נסיעת ההורים או פרידה זמנית מהם, כדי למנוע עודף מתח בריאות. מצד שני, מומלץ מאוד לתמוך בילדים בשעת משבר פרידה או אובדן, כדי שיוכלו לעבד את המשבר בצורה מלאה ובזמן קצר יחסית, וכך למנוע מהם בכי מתמשך ואובדן חיוניות מהריאות.

אין עוד מלבדה

האנרגיה הראשונית, המתוארת על ידי המדע והדת, זכתה לכינויים רבים אך תוארה בצורה זהה: היא מצויה בכל מקום, ממלאת כל חלל ואין לה כל מסה או צורה. היא אחת ויחידה, היא האלוהים. חוק האחידות, החוק החמישי מבין שבעת החוקים האוניברסליים של היקום.

אלברט איינשטיין הקדיש את 30 שנות חייו האחרונות לחיפוש אחר "תיאוריית השדה המאוחד"
(Grand Unified Theory), שתשלב את התיאוריות המגנטיות של ג'יימס קלארק מקסוול עם תורת היחסות הכללית, הלוא היא תיאוריית הכבידה שלו.

איינשטיין שאף לאחד בין ארבעה כוחות מוכרים בפיזיקה - כוח המשיכה, הכוח האלקטרומגנטי (שמאחד בין החשמל והכוח המגנטי), הכוח הגרעיני החזק (שמחבר בין הפרוטון והנויטרון) והכוח הרדיואקטיבי, החלש.

בבסיסו של החוק האוניברסלי הראשון עומד עקרון האחידות, שלפיו שכל דבר שנמצא ביקום מקורו בדבר אחד.

בדת המקור הוא האלוהים, ובמדע - האנרגיה הראשונית, שהיתה קיימת לפני המפץ הגדול.

עקרון האחידות מאפשר לאחד את ארבעת כוחות הפיזיקה (לפי איינשטיין), אבל גם את התיאוריות של הפיזיקה המודרנית עם עקרונות הדתות המונותאיסטיות והפילוסופיות העתיקות; לאחד בין חוקי הפיזיקה לבין כוחות החיים כמו אינטליגנציה, תודעה, נשמות ורוחות; לאחד בין הכוח הבורא (אלוהים) לעולם הגשמי, כמו הפיזיקה, הביולוגיה והקוסמולוגיה.

מעל הכל מאפשר לנו החוק הזה לאחד בין ההיבטים השונים של האדם - גוף, נפש ונשמה, ולהתבונן באדם כישות מורכבת המייצגת את היקום בכל היבטיו.

ים של גלקסיות

אבני הבניין של החומרים שמסביבנו הן אטומים. אלה, כידוע, בנויים מגרעין ומאלקטרונים

המקיפים אותו. בתוך הגרעין קיימים פרוטונים ונויטרונים (או פרוטון בודד, במקרה של המימן), הבנויים גם הם מחלקיקים קטנים יותר. חלקיקים אלה הם בעצם אנרגיה. הקשר בין מסה לאנרגיה נתמך על ידי תורת היחסות של איינשטיין. תורה זו מתבססת על נוסחת היסוד, לפיה אפשר להמיר אנרגיה בחומר ולהפך, על פי המשוואה המפורסמת mc2 = E. מכאן שכל גוף יכול להיות מומר באנרגיה שוות ערך למסה שלו, וזהו היסוד התיאורטי לפיתוח פצצת אטום גרעינית. נוסחה זו מבהירה את תהליך המרת האנרגיה הראשונית למסה ברגעים הראשונים של יצירת היקום, בעת המפץ הגדול.

בנוסחה של איינשטיין ה-E הוא הביטוי של אנרגיה זו, המתאפיינת במצב של היעדר מסה ששרר לפני המפץ הגדול, ואילו "mc2" מבטא את הופעת העולם הגשמי, המאופיין במרחב ובזמן.

יש לציין שרק חלק קטן בלבד מהאנרגיה בעת המפץ הגדול, הומר למסה, ואילו רובה נשארה במצבה המקורי עד ימינו אנו, והיא זו שמהווה את "ים" האנרגיה, שבתוכו היקום הפיזי מצוי. הים הזה הוא האמצעי שמאפשר לגלקסיות להיות מחוברות ביניהן ביציבות - מעין שדה אינפורמטיבי מחובר, שמווסת כל מה שקיים ביקום בצורה אינטליגנטית. לפי הגישה המדעית, לפני המפץ הגדול היקום היה מלא באנרגיה ראשונית ללא מסה - ריק גדול שבו למקום ולזמן אין שום משמעות.

נשמה = גוף X נפש

מודל המפץ הגדול הוא שינוי דרמטי בתפיסה המדעית האריסטוטלית שקדמה לו, לפיה היקום הוא סטאטי ונצחי, ללא כל נקודת התחלה ובריאה. סטיבן הוקינג, בספרו "קיצור תולדות הזמן", מתאר כיצד זרמים ניכרים ביהדות ובנצרות ראו במודל אישוש לאמונתם בדבר בריאת העולם "יש מאין" בידי אלוהים. דתות אלה אימצו אותו בחום אל חיקן, עד כדי הכרזה רשמית של הכנסיה הנוצרית בשנת 1951 כי מודל המפץ תואם את כתבי הקודש.

אותה אנרגיה, המתוארת על ידי הוקינג, זכתה לכינויים רבים, כגון אנרגיית נקודת אפס, איתר, טאכיון, אורגון, אנרגיה קוסמית ועוד, אך תמיד מתוארות בהקשר שלה התכונות הבאות: היא מצויה בכל מקום, ממלאת כל חלל, ואין לה כל מסה או צורה. היא קוסמית וראשונית בטבעה.

האדם הוא מיקרוקוסמוס בתוך המקרוקוסמוס, המכיל גם את האנרגיה הראשונית E וגם את המסה m וגם חלק המקביל ל-c2.

לכן ניתן ליישם את הנוסחה של איינשטיין על המהות האנושית: הגוף הוא המסה - m; הנפש - c2 והנשמה - E. יש לציין שגם חוקי הפיזיקה אינם חלים על הנפש שרוטטת בתדר של c2, הרבה מעבר למהירות האור.

על כן ניתן לכתוב את הנוסחה המתמטית המתארת את היחס בין שלושת מרכיבי המהות האנושית:

נשמה = גוף X נפש.

הגוף והנפש הם ביטוי הנשמה בעולם הגשמי. הנשמה עשויה מאנרגיה ראשונית (אלוהית) שניתן להעריך את השפעתה, אך לא ניתן למדוד אותה באופן ישיר. חוקי הפיזיקה העכשוויים אינם חלים על האנרגיה ממנה היא עשויה, ומכאן גם הקושי הקיים לאמת את נוכחותה.

הנשמה אינה ניתנת לאישור או להוכחה מדעית, מכיוון שהמדע מוגדר כחקר החומר והכוחות הפיזיקליים בעולם, ואילו הנשמה מעצם הגדרתה אינה חומר, והיא מעבר לחוקים הפיזיקליים, ומכאן בא המונח מטה-פיזיקה (מעבר לחומר). מסיבה זו אין במחקר המדעי, בצורתו הנוכחית, משמעות לגבי מציאות הנשמה, וכל התיאוריות בעניין (כולל המטריאליסטית) אינן מדעיות, ואין ביכולתן לאשר או לשלול את קיומה. לכן הנשמה נשארת בגדר תופעה פרדוקסלית לפיזיקאים, ממש כמו תופעות פיזיקליות אחרות, שאין להן הסבר לפי ההיגיון המדעי והן זוכות לשם "תופעה פרדוקסלית".

"הדת של העתיד תהיה דת קוסמית"

אלוהים ברא את האדם בדמותו ובצלמו. מאחר שהאלוהים הוא אנרגיה טהורה, הדמות האלוהית

האינסופית באה לידי ביטוי בנשמה, ולא כפי שרבים הבינו שמדובר בהיבט הגופני. כשאדם מחזיר את נשמתו לבורא, בסוף תהליך גלגולי נשמתו בחיים שונים, הוא זוכה להארה. כלומר נשמתו רוטטת בתדר זהה לזה של האור הנצחי האלוהי. לכן אפשר להתייחס לגוף כראי אמין לנשמה. צורתו והופעתו מכוונות על ידי הכוחות הפנימיים של אנרגיית הנשמה.

הצטרפות הנשמה לגוף בזמן הלידה גורמת לירידה משמעותית ברטט האנרגיה של הנשמה, המונע ממנה לחזור לבורא מיד לאחר המוות. מכאן בא הצורך בגלגולים שונים, במטרה לזכך את הנשמה מהתדרים הנמוכים ולחזור לתדר המקורי האלוהי.

תיאור התכונות של האנרגיה הראשונית תואם להפליא לתכונותיו של אלוהים כפי שהן מתוארות בדתות ובדסיפלינות רוחניות שונות.

לפי התפיסה התיאולוגית אלוהים מוגדר כבורא היקום ומקיימו - הדבר היחיד שהיה קיים לפני המפץ הגדול, אחד ויחיד, בעל אנרגיה שקשה לדמיין את עוצמתה. מכאן נובעת התכונה הדתית של האל ככל יכול. באנרגיה זו קיימים החוקים המווסתים את היקום, לכן אפשר לקבל את ההגדרה הדתית של האל הכל יודע, שנמצא בכל מקום, ממלא כל חלל ואין לו צורה או מסה הניתנת לחיזוי. לכן גם חוקי הפיזיקה הקיימים אינם חלים על אנרגיה זו.

לפי התפיסה הדתית והרוחנית, ניתן להגדיר את אלוהים כדבר נצחי שקיים והופך בחלקו לשאר הדברים (חומר, גלים אלקטרומגנטים, תנועה וזמן). מטרת הדת לקשור את האדם לאנרגיה הראשונית, לאחד והיחיד.
כמו שניתן להבין מפירוש המלה Religion בלטינית שפירושה לקשור (Religare), או המילה יוגה בסנסקריט שפירושה איחוד או בהודית ברהמה (אחד), וגם בעברית, אגב, אחד משמות האלוהים הוא המילה "אחד".

ביהדות כל ניסוח של סעיף באמונה שאינו מתאר את אלוהים כאחד ויחיד, שמחלק את הפולחן בין אלוהים רבים או כזה המתאר את אלוהים בצורה ממשית ולא מופשטת - אינו חלק מהאמונה המוצגת בתנ"ך.

בעשרת הדברות נאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". התנ"ך מרים סעיף זה של האמונה מעל לאחרים, ומקיף אותו באזהרות נוקשות נגד נטישת עקרון בסיסי זה, ובדרישות לנאמנות לחוזה האלוהי. "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' - אחד" (דברים ו, ד), "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (דברים ה, ז).

באיסלאם עקרון האחידות הוא הבסיס שעליו מבוססת כל האמונה הדתית: "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן גם ב"סורת אל-אח'לאס'": "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

עיקרון זהה מצוי גם בברית החדשה: "אין אליל בעולם ואין אלוהים בלתי אחד". האלים האחרים שמהם מוזהרים המאמינים אינם אלים כלל, אלא תחליפים שאינם שווי ערך לאלוהים המקורי.
גם בבודהיזם ובהינדואיזם, שאינם מונותאיסטיים, כל התופעות בעולם נתפסות כהתגלות של כוח
אחד. האחידות והשפעתה ההדדית על כל הדברים והאירועים בעולם מהוות בסיס רוחני לכל תרבויות המזרח.

הכל קשור ותלוי אהדדי ונתפס כחלק בלתי ניתן להפרדה מ"הכל" הקוסמי, והכל התגשמות של אותה מציאות בסיסית.

כוחן של הדת והאמונה בעיצוב חיי הפרט והחברה הוא רב, ואנו עדים בתקופה האחרונה למחקרים בתחום הרפואה המנסים להעריך מדעית את השפעת האמונה על הבריאות. מחקרים אלו עונים על הצורך לשלב בין אמונה ומדע, למרות שאנשים מאמינים אינם זקוקים להוכחות מדעיות כדי לחזק את אמונתם, ומדענים אינם זקוקים לאמונות דתיות כדי לתמוך בנתונים מדעיים.

אך הצורך לאיחוד בין מדע ודת בא דווקא מפיו של איינשטיין, שאמר: "הדת של העתיד תהיה דת קוסמית... מדע ללא דת יהיה נכה, ודת ללא מדע תהיה עיוורת". מדע ודת נפגשים בסופו של דבר בנקודה אחת, שמאחדת את שניהם באותו בסיס רעיוני - האחידות.

מעברים

כמעט כל תופעה בטבע ניתן להסביר בעזרת חוק "ארבעת שלבי החיים": גירוי, התרחבות, התכווצות והרפיה. ד"ר נאדר בוטו בכתבה ראשונה בסדרת כתבות על שבעת החוקים האוניברסליים המניעים את היקום

האם שאלתם את עצמכם מהו הכוח הטבעי המווסת את היקום, ומהם הכוחות המשפיעים על בני האדם, בעלי החיים והצומח, וגורמים להם להיות ולהתנהג בצורה מסוימת? פיזיקאים רבים מתחבטים בשאלה זו, ואחת המטרות העיקריות של הפיזיקה המודרנית היא ליצור תיאוריה פשוטה אחת, המאחדת בין שלל התיאוריות הקיימות, שמסוגלת לתאר את היקום על כל היבטיו הידועים והלא ידועים.

מדובר במציאת "תיאוריה של כל דבר" או "התורה המושלמת" ("Theory of Everything"), שבעזרתה יוסברו לא רק חוקים פיזיקליים, אלא היא תכלול בתוכה את כל מה שקיים ביקום, כולל היבטים רוחניים ואספקטים שונים של אינטליגנציה, מודעות וכו', ואפשר יהיה לאמת אותה.

קארל פופר (Karl Popper), גדול הפילוסופים של המדע בתקופה המודרנית, והוגי דיעות נוספים, טענו שתיאוריה כזו חייבת לעמוד בשתי דרישות:

1. לתאר מגוון רחב של תופעות באמצעות פרמטרים שרירותיים מועטים.

2. שהתיאוריה תהיה מסוגלת לחזות באופן אמין תופעות שטרם נבדקו.

מטרת תיאוריה זו היא לאחד בין תיאוריות הפיזיקה המודרנית לבין עיקרי הדת ותורות פילוסופיות עתיקות.

כדי למצוא תיאוריה מאחדת עלינו להתבונן ביקום ולהבין את החוקים האוניברסליים, המווסתים את היקום על כל חלקיו. דרך חוקים אלה יהיה ניתן לתאר את הטבע האנושי מבלי להיתקל בתופעות יוצאות מן הכלל, מכיוון שחוק אינו יכול להיות אוניברסלי אם לא ניתן ליישם אותו על כל התופעות הקיימות, ללא יוצא מן הכלל.

החוקים האוניברסליים הם:

1. האחידות.

2. המבנה הספירלי המהווה גשר בין אנרגיה לחומר.

3. השילוש האוניברסלי.

4. חוק הקוטביות.

5. ארבעת שלבי החיים.

6. המודל האנרגטי האוניברסלי.

7. הקוד האוניברסלי ו-64 שלבי ההתפתחות.

מנוע החיים

השבוע אדון בחוק "ארבעת שלבי החיים" (בהמשך אתייחס לכל אחד מהחוקים האחרים).

מהתבוננות מדוקדקת בטבע ניתן לראות שתופעת הדו-קוטביות היא תופעה אוניברסלית הקיימת בכל פרט - החל בגרעין הזעיר ביותר, שעשוי מפרוטון וניוטרון, וכלה בתא החי, בכדור הארץ ובגלקסיות שבחלל.

בנוסף ניתן להצביע על כך שכל תא חי מתאפיין בכך שהוא עובר תהליך של גירוי, התרחבות, התכווצות והרפיה. שלבים אלו נקראים ארבעת שלבי החיים, ומהווים ביטוי של המעבר האנרגטי בין שני קטבים, המעיד על כך שהמערכת פתוחה ובריאה.

תאי הלב והשרירים הם הדוגמה המוחשית ביותר לתופעה זו. אם נתייחס ללב כאל מנוע החיים, המזרים חיוניות לכל רקמות הגוף, נראה שכל פעימה מורכבת מארבעה שלבים התואמים את ארבעת שלבי החיים: השלב הראשון מתחיל בגירוי חשמלי, שמתפשט באמצעות מערכת ההולכה. הגירוי הראשוני בפרוזדורים גורם לחדרי הלב להתרחב (השלב השני) ולהתמלא בדם שמגיע מהפרוזדורים. לאחר שלב ההתרחבות מגיע שלב ההתכווצות (השלב השלישי) שבו הדם נשלח אל כלי הדם ההיקפיים והריאתיים. בשלב הרביעי, השרירים מתרפים וחדרי הלב מתרחבים: זהו שלב ההרפיה המוכר כשלב המילוי הפאסיבי. לאחר מכן, שוב מופיע הגירוי באמצעות הזרם החשמלי במערכת ההולכה והמעגל חוזר על עצמו.

פעילות תקינה של הלב מחייבת מעבר קצבי תמידי בין ארבעת שלבי החיים. עצירה באחד מארבעת השלבים, תבוא לידי ביטוי בצורת מחלה - הפרעות קצב, במידה וחלה עצירה בשלב הגירוי; הגדלת מימדי הלב כשחלה עצירה בשלב ההתרחבות, עיבוי ונוקשות של שריר הלב במידה וחלה עצירה בשלב ההתכווצות, וחולשה בשריר הלב עד אי ספיקת לב, כשהעצירה מתרחשת בשלב ההרפיה.

מפריחה לנשירה

אמור, ארבעת שלבי החיים קיימים בכל תא, בכל איבר ובגוף כולו, כיחידה אחת. למשל במהלך קיום יחסי מין מלאים - גירוי מיני גורם להתרחבות, לא רק באיברי המין (זקפה) אלא גם בכל אחד מהתאים - הגוף מאדים, כלי הדם מתרחבים ומופיעה זיעה, ואז, כאשר מתרחשת האורגזמה, מתחיל כיווץ לא רק באגן, אלא בכל הגוף. בתום השלב הזה מופיע שלב ההרפיה.

בכל מערכת יחסים מינית מלאה, אנו חווים את ארבעת שלבי החיים. אולם כאשר האשה מופרית במהלך המפגש המיני, הופכת ההזדווגות המינית כולה לשלב הגירוי, שאחריו מופיע שלב התרחבות שנמשך תשעה חודשים - ההריון. במהלך צירי הלידה, מתרחש שלב ההתכווצות, ולאחר הלידה מתרחש שלב ההרפיה.

גירוי הפטמות לאחר הלידה מגביר את ייצור החלב בבלוטות החלב. הדבר גורם להתכווצות צינורות החלב, מה שמסייע בשחרור החלב. בעקבות השחרור, מורגשת תחושת הקלה הן בשדיים והן של האם המיניקה.

גם התינוק עובר במהלך היניקה את ארבעת שלבי החיים. גירוי הפה על ידי הפטמה גורם להתרחבות כללית: התינוק מסמיק ומזיע, וכאשר הוא מגיע למצב ההתרחבות, מופיעה התכווצות קלה ואחריה שינה עמוקה שמשולה לאורגזמה של התינוק.

אם נבחן את מהלך חייו של אדם, נוכל להבחין גם כאן בארבעה שלבים: הראשון מתרחש מגיל אפס עד 21 שנה, כאשר הוא "נפתח לחיים". הכל חדש, מעניין ומלהיב, ונחשב בעיקר לשלב של גירוי ולמידה. כאשר מסתיים שלב הלמידה, מתחיל שלב שני (גיל 28-21) שבו קיימת נטייה להרחבת המסגרת - מחפשים בן זוג, נפרדים מההורים, ומתחיל שלב ההתרחבות: למעגל החיים מתווסף בן/בת זוג, התא המשפחתי נבנה ומתרחב כאשר הילדים באים לעולם. המצב הכלכלי משתפר, מתרחשת "התרחבות" ברמה החומרית, עוברים לגור בבית גדול יותר, רוכשים מכונית גדולה יותר, ולעתים אף רוכשים בתים לילדים. גם הגוף מתרחב - שומן נאגר על המותניים ובאיברים אחרים, והתנועות הולכות ונעשות איטיות יותר.

לאחר שמגיעים לשיא ההתרחבות (גיל 28 ואילך), מתחיל שלב ההתכווצות. בהדרגה הגוף מצטמק, עמוד השדרה מתכופף, קומתנו מתקצרת, וקמטים מופיעים על פנינו ובחלקי גוף אחרים. מתחילות להופיע תופעות כמו לחץ דם גבוה, תעוקת לב, כאבי שלד-שריר וכדומה.

במקביל, מופיעה התכווצות כלכלית - ילדינו עוזבים את הקן, לעתים אנו נותרים לבד, לאחר מות בני הזוג שלנו. בסופו של דבר, עם המוות, מגיע שלב ההרפיה.

שלב ההתרחבות מעורר בנו תמיד תחושת הנאה, ולפיכך אנו מבקשים לחוות אותו בכל שלב מחיינו, בעוד ששלב ההתכווצות מביא עמו סבל וכאב, ולכן כצפוי אנו חפצים לדחות אותו.

ככל ששלב ההתכווצות עוצמתי יותר, הדרך לשלב ההרפיה מתקצרת. במילים אחרות, ככל שרמת המתח שמובילה להתכווצות בגוף גדולה יותר, כך מתקרב המוות.

יום לדוגמה

ארבעת שלבי החיים מאפיינים צדדים שונים בחיינו. סדר היום הוא אחד מהם. כאשר אנו מתעוררים בבוקר אנו אמורים לחוש מרץ והתחדשות. אם הבוקר אינו מביא עמו תחושת נמרצות אנו נוטים להשתמש בממריצים חיצוניים כגון תה, קפה, עישון סיגריה או פעילות מינית חפוזה. אנו זקוקים לתמריצים אלו כדי לחוש את הגירוי המתאים להתחיל את היום.

במהלך ארוחת הצהריים אנו עוברים לשלב ההתרחבות. משך שלב זה תלוי בכמות האוכל שצרכנו - ככל שכמות המזון גדולה יותר, כך יגיע מהר יותר שלב ההתכווצות וההרפיה. אחרי ארוחה דשנה, עלולים להופיע סימני כיווץ, כגון החמרה במצב תעוקת הלב, התקפי אסתמה או עלייה בלחץ הדם, תופעות שאפשר למנוע אם נאכל ארוחה קלה, ואז גם שלב ההתכווצות יידחה לשעה מאוחרת יותר ביום ויופיע רק בשעות הערב המאוחרות (עייפות, כאבי שרירים וגב, התכווצויות בשרירי הצוואר, וכדומה). השלב הבא בסדר היום הוא כצפוי שלב ההרפיה, שמתבטא בתחושת נמנום וצורך לישון.

גם ארבע העונות מאפיינות את ארבעת שלבי חיינו: באביב (שלב ההתרגשות) הכל מלהיב, מלא חיים חדשים ומלבלב. בקיץ (שלב ההתרחבות) הכל מצוי במצב של התרבות וצמיחה: בעלי החיים מתרבים, הצמחים מגיעים לשיא פריחתם ורובם נושאים פירות. בסתיו (שלב ההתכווצות) כמעט הכל מתכווץ. העצים מצהיבים, הגוזלים עוזבים את הקן לקראת החורף (שלב ההרפיה), עונת השינה של הצמחים ובעלי החיים.

לעונות השנה יש השפעה ישירה על בני האדם, ועליהם להתאים את עצמם לכל אחת מהעונות ותכונותיה. כך, למשל, פעילות גופנית ומנטלית מאומצת מתאימה לאביב, בסתיו מומלץ להימנע מפעילות מכווצת ומלחיצה, בחורף יש להאט את קצב החיים ובקיץ מומלצת פעילות גופנית שגורמת להזעה ושמורידה את הטמפרטורה של הגוף.

משך הזמן שבו נמשך כל שלב משתנה מאדם לאדם ותלוי בסוג פעילותו, מצבו הנפשי, מזונו, המקום
שבו הוא גר, עונות השנה, תנאי מזג האוויר שבהם הוא חי ועוד.

אולם הכרת התהליך, הבנתו וחיזויו, עשויים להאריך את השלבים שאנו חפצים בהארכתם ומתוך כך תשתפר
איכות חיינו. לדוגמה: נוכל להאריך את החלק הראשון של היום על ידי ויתור על ארוחת הצהריים, או
דחיית בואו של שלב ההתכווצות היומי, אם נצמצם את כמות המזון ונסתפק בארוחה קלה בלבד.

דוגמה נוספת: ביכולתנו להאריך את שלב הגירוי וההתרחבות במהלך קיום יחסי המין וכך להעניק לפרטנר
ולנו תחושת עונג ומלאות לאורך זמן רב, והטענת הגוף והנשמה בחיוניות.

ובמילים אחרות - אם ננסה להגדיל את כמות האנרגיה החיונית הזמינה לנו תוך שימוש בטכניקות שונות, תעמוד לרשותנו כמות ידועה מראש וקבועה של אנרגיה. אם נצרוך כמות גדולה מדי של אנרגיה, תיוותר עבורנו פחות אנרגיה לצרכים אחרים, חיוניים להמשך קיומנו.

פעילות גופנית מוגזמת מאיטה פעילויות מנטליות, הדורשות רמת ריכוז גבוהה וכמות גדולה של אנרגיה. גם שימוש מוגבר באנרגיה מינית יכביד עלינו את ביצוען של פעילויות הדורשות רמת אנרגיה גבוהה, כגון ספורט.

ככל שנצרוך כמות אנרגיה גדולה יותר במהלך שני השלבים הראשונים, כך תתקצר הדרך לשני השלבים האחרונים. עלייה מוגזמת במשקל הגוף (עודפי שומן או שרירים) עלולה לגרום להזדקנות מהירה, הופעתן של מחלות ואף מוות בטרם עת. שימוש בסמים או באלכוהול, שמאיצים את שלבי הגירוי, יאיץ גם את הופעת שלבי הכיווץ (עוויתות) והמוות (הרפיה).

תפקוד איברי הגוף כפוף לאותם כללים בדיוק. צריכה מוגברת של אנרגיה באיבר מסוים, מגבילה את כמות האנרגיה הזמינה לאיברים אחרים. כך, התרחבות מוגזמת של מנגנון העיכול, כתוצאה מאכילה מרובה, גורמת לירידה בכמות האנרגיה הזמינה לשרירים, אשר מתבטאת בתחושת חולשה כללית, שבה גם המוח זוכה לפחות אנרגיה, דבר שגורם לירידה ברמת הריכוז ולעייפות.

גם משבר נפשי עובר ארבעה שלבים

את חוק ארבעת שלבי החיים ניתן לחוש ולהמחיש במערכת היחסים שלנו עם ילדינו. בשלב הראשון
התינוק הרך מעורר בנו גירוי רב, התלהבות ושמחת חיים. בשלב השני תחושת מלאות וצורך נתינה. בשלב השלישי מתרחש תהליך התכווצות בקשרים - שאם לא נפנים אותו, ייווצר מתח רב ונתק רגשי, ובשלב הרביעי תגיע ההשלמה.

אם תרצו, גם כל משבר נפשי עובר ארבעה שלבים - הגירוי נוצר כתוצאה מחשיפה לאיום רגשי או מנטלי.

במהלך שלב ההתרחבות צוברים כוח ואנרגיה להתמודד עם המשבר. ההתכווצות מופיעה ברגע שמחליטים על אופי הפעולה, שמטרתה להרחיק את הגורם המאיים או לברוח ממנו. בשלב ההרפיה מופיע פתרון המשבר וההשלמה.

לסיכום, לפי החוקים האוניברסליים, בריא ונכון לחוות במלואה את החוויה, שכל שלב מארבעת שלבי החיים מזמן לנו, לעבד אותה ולהגיע לפתרונה.